שירו איתי:
איך קיר נולד?
כך פתאום בהתחלה זה חונק ואז הוא עומד בינינו, וכולם שותקים ופתאום- איזה קושי לפרק אותו, איך קיר נולד כך פתאום?......
כל יום נולדים מאות קירות בעולם.
בין חברות טובות שלא דיברו זמן ארוך, בין אחים שפספסו יום הולדת, בין אמא לבת שכבר גדולה מספיק כדי להיות מראה. בין בני זוג סתם כי שגרה, או לא חיבקו כמה ימים, או אין סקס, או יש ילדים, ועבודה וכביסה וכלים.
כך לפתע, נולדים קירות בין אנשים בין אנשים קרובים ואוהבים.
וקיר מטבעו לאט לאט צומח לגובה, שורת לבנים ועוד שורה, לא רואים רגליים ואז בטן ואז בסוף נעלמות העיניים.
וכך לא רואים זה את זו, לא שומעים נחבאים שותקים.
כל כך קשה לפרק קיר!
כי הקיר מהר מאוד מתכסה כעסים, עלבונות, כבוד, דברים שלא נאמרו ונחנקו בגרון, דמעות שירדו בסתר ולא קיבלו הכלה, מילים שלא התכוונו אליהן, רק יצאו בהתרסה, ציניות שמנסה לקרב אבל פוצעת נורא.
הזמן עושה את שלו. עובש יובש מרחק
הקיר מרגיש "כאילו היה כאן תמיד וחיכה שנבחין בו" (למרות שלפעמים הוא ממש בן יומו.)
אז איך בכל זאת מפרקים קיר? קודם כל מעזים לראותו, אז להצביע עליו, לדבר עליו, לספר אחד לשנייה את סיפור הלידה שלו בלי פחד.
לאחר מכן, רגע לנשום ולהפסיק להכות בו בכוח.
לא כך נופלים קירות.
רק אם נגע בו ברכות, נתרפק עליו, כל אחד מצדו השני, ונטמין בו פתקי משאלות ותפילה. כך נפשיר את קרירותו המקפיאה, נצליח ליצור בו חורי הצצה, ולפרק בו עוד לבנה. אם נאחד כוחות וננער אותו בעדינות יחד.
והכי חשוב- לסלוח לעצמנו עליו כי לא רק בינינו הוא נולד הוא תופעת טבע.
כל יום נולד לו עוד קיר.
