למה דווקא כשאנחנו הכי זקוקים זו לזה, אנחנו לא יכולים להיות שם אחד בשביל השנייה?
פתאום האהבה הזו שתמיד חשבנו אותה למיוחדת, כמעט אלוהית, כל יכולה... פתאום היא לא מספיקה כדי למלא אותנו.
בדרך כלל זה קורה, באופן טבעי, בתקופות מעבר, שינוי, התפתחות, אינטנסיביות.
אז אנחנו מתמלאים עד כדי הצפה. עד כדי חנק. ואולי טביעה.
בתוך ההצפה הזו אנחנו נאבקים,
שוכחים איך לשחות. לא מוצאים פתחי ניקוז.
אנחנו מצפים זה מזה לאוויר, לפתרון, לניקוי, להצלה.
אבל דווקא בתוך אותן הצפות
לא נותר לנו כוח להציל גם מישהו אחר.
כי אנחנו יצור סופי, עם גבולות ומשאבים מוגבלים של זמן, סבלנות, מקום להכיל.
המלכוד הוא שכשאני זקוקה ממנו לפרגון, תמיכה, דחיפה אני לא מצליחה לתת לו את כל אותם דברים להם הוא זקוק בדיוק בדיוק כמוני.
אז בראשנו מסופרים סיפורים של חוסר-אכפתיות, דחייה, ריחוק, "השגרה ניצחה אותנו" "אנחנו כמו כולם" "אין מה לעשות" "אולי הוא לא אוהב אותי כמו פעם".
נדלקים צרכים שלא מקבלים מענה לקרבה, לנראות, להערכה, להקשבה, לאהבה, לביטחון.
ואז מתעוררים רגשות של עצב, תסכול, מרמור, כעס, אשמה...
ומעל הכל קם לו הפחד, אפשר אפילו לקרוא לו
בהלה!
מה אם היא לא תהיה כאן תמיד? מה אם הוא לא באמת אוהב אותי כמו שהוא אומר?
מה אם האהבה שלנו היא "כמו של כולם": פגיעה, שברירית, חשופה לנזקי החיים.
בשורה התחתונה- האהבה שלנו זקוקה לחמלה שלנו. היא זקוקה לנו, שנדע ונבין עמוק בבטן- שהיא אנושית בדיוק כמונו!
גם היא טועה ומועדת, גם לה יש גבולות, גם לה לא תמיד מסתדר, וגם היא לא תמיד מנצחת הכל.
אם נדע את זה ונסלח לה, יהיה לה מקום בטוח יותר לגדול בו להתפנק בו,
להתעמק בו.
Comments